דבר והיפוכו

קיים חוק בטבע, לפיו אנחנו יכולים להבחין רק בתופעות המופיעות כדבר והיפוכו.
איננו יכולים להבחין באור ללא חושך, גם לא בטוב ללא רע וכד'. כך גם באמנות, ישנה אמנות "גבוהה", וישנה "אמנות" הנקראת "קיטש" והכל בעיני המתבונן… (גם זהו חוק טבע). כדי להגדיר אמנות גבוהה – אנחנו משתמשים במושגים כגון: נשגב, מרומם, מעורר התפעלות וכד'. והצופה נדרש להתעלות לרמתה של אמנות זו.

לעומתה אמנות עממית קיטשית – נתפסת אצלנו כצפויה מראש, גסה וארצית. שאינה דורשת מהאדם מאמץ מחשבתי, אינה מעוררת שאלות היא עונה רק על הרצון לתענוג.
קיטש נחשב ל"זול", ל"טעם רע", לסנטימטאלי באופן מוגזם, וכד'. בזמננו אנחנו עדים לתהליך שבו הגבול בין קיטש לאמנות גבוהה – הולכים ומטשטשים. דבר אחד בטוח: אם ניקח את הטבע כבסיס לבדיקה יותר אובייקטיבית, הרי שצריך לבחון את האמנות גם לפי חוק האיזון. שהרי בטבע הכל מאוזן. אין יותר מדי ואין פחות מדי. לכן, עודף סנטימטאליות שמאפיין את הקיטש – הופך לחיסרון ולא ליתרון.
ואכן, מן ההיסטוריה אנחנו לומדים שבתקופות קודמות, האליטה השתמשה בקיטש כדי לקרב את ההמונים למסרים שלה. למשל, בתרבות הנוצרית… ואפילו הצורה הספרותית של "הרומן" נחשב בראשית דרכו כצורת אמנות נחותה ונקרא "רומן למשרתות". במשך הזמן, הוא קיבל לגיטימציה מהמעמד הגבוה והיה לתרבות מקובלת עבור כל המעמדות. התיוג של אמנות גבוהה או נמוכה מתברר גם כתוצר תלוי אינטרסים של השלטון. בתקופה שהשלטון רצה לשלוט ב"מה שטוב לעם" – ולספק לאוכלוסיה פסיבית אמנות שאין לה משמעות מעבר ל"יפה" נוצץ ונעים, מפני שאמנות כזו עוזרת בדיכוי העם, מסיחה את דעתו ומרדימה אותו ואינה מאתגרת ומעוררת ויכוח וביקורת. הקיטש מחפש יופי ואינו מחפש אמת. החברה הצרכנית שהתפתחה במשטר הקפיטליסטי והגיעה להתדרדרות ערכית, עד שניתן לומר שהקיטש הפך להיות מכשיר המסתיר מהאדם כל מה שקשה לו להתמודד עימו. הקיטש אינו מתמודד עם החיים האמיתיים, אינו מעודד לקחת אחריות ולצאת כנגד העושק והאגואיזם המתפתחים על חשבון האוכלוסיות החלשות, והדורות הבאים… השלטון הצליח לעמעם את הביקורת שהייתה כלי חשוב בידי האמנים הגדולים בעבר. עלינו לפקוח עיניים ולהכיר בתהליך הזה להתחבר בינינו כדי לייצר כוח גדול ולשאול: לאן הבידור הזול הזה מוביל אותנו?

סגור לתגובות.