אחים או עכברושים

"אתם לא מדברים בגרמניה עברית, שלא תעיזו. או רוסית או אנגלית. לא יודעת איך, תסתדרו ביניכם. עברית זה מסוכן, מסוכן מאוד, אני לא צריכה לספר לך".

היא היתה כל כך נחושה, חברתי היקרה, שפחד חזק החל לקונן בליבי. פתאום הנסיעה שכל כך רצינו, כל כך תכננו, כל כך ציפינו אליה, הפסיקה להיות כזו.

איך קרה לנו שלאט לאט המדינה שכל כך הרגישה צורך לפצות את היהודים על מעשי העבר ושילמה על כך הון, הפכה שוב למדינה מסוכנת ליהודים?

כל הכותרות האחרונות עלו בראשי. כל כך רציתי להתעלם מהן, למחוק.

זה רחוק, זה לא נוגע לי, "לי זה לא יקרה". פתאום זה התקרב אלי בצעדי ענק.

שוב אני צריכה להסתיר את היהדות שלי, לפחד שיגלו מי אני, להוציא את הרוסיה החוצה.

שוב חזרתי שלושים שנה אחורה. לכל תופעות האנטישמיות של הילדות.

הלב פעם בחוזקה,

אפילו כאב. 

האם "אזכה" שוב להרגיש שונה, זרה, מיותרת?

האם שוב "אזכה" לרעוד מפחד למראה צלבי קרס וכתובות נאצה כמו שמזהירים הרבה ספרי קבלה?

לא, לא, לנו זה לא יקרה. אנחנו נסע, נסדר את כל העניינים, נהנה. נחזור בשלום.

אני לא אפחד. "לי זה לא יקרה".

הרי לפני שנה הכל היה רגוע. דיברנו עברית, דיברנו עם הידיים, צחקנו בקול רם. רק שנה שעברה.

רק שנה עברה,

אבל כמות התופעות האנטישמיות בגרמניה הנאורה גדלו וכמו כדור שלג, כמעט לא עובר שבוע מבלי שיקרה משהו ליהודי.

אם זאת היתה רק גרמניה אפשר היה לעצום עיניים, להגיד: "טוב ההיסטוריה חוזרת", אבל הפעם…

רגע, רגע, ההיסטוריה כן חוזרת.

והפעם בגלגול יותר גרוע.

הפעם לא נראה שימצאו הרבה מדינות, ראשי ממשלה, אנשים בכלל שיעמדו לצידנו או ינסו להציל.

הפעם, אם זה יקרה, אתם יודעים מה? אני אגיד את מה שאני מרגישה.

כשזה יקרה, אנחנו נישאר לבד לגמרי במערכה. וקשה לי להאמין שנשרוד.

אמא'לה, לאיזה עולם ילדתי את הילדים שלי?!

האם יש עדיין מה לעשות? האם נוכל למנוע מההיסטוריה לחזור? האם נוכל לעצור את סיבוב הגלגל המתקדם במהירות לאסון? בני ברוך אומרים שכן, אבל קודם תרשו לי לצטט את האדם אולי השנוא עלי ביותר, אבל נראה שהמילים שלו כל כך צודקות, כל כך נכונות, כל כך חודרות ישר ללב. אתם תסקלו אותי על זה באבנים, תצעקו, תתעצבנו עלי איך העזתי לצטט אותו, אבל תנסו לקרוא בעיון רב, תנסו לקלוט את המסר, תנסו.

"היהודים הם בהסכמה רק אם סכנה ממשית מאלצת אותם לעשות זאת, או שגזֵלה משותפת מפתה אותם לכך. כאשר שתי הסיבות אינן תקפות עוד, תופסות תכונותיהם האנוכיות המובהקות את מקומן, וכהרף-עין הופך העם המלוכד הזה ללהקת עכברושים, הנלחמים זה בזה עד זוב דם". (Adolf Hitler, Mein Kampf).

הסכנה היא ממשית, ממש ממשית, אז אולי נסכים שהגיע הזמן להיות בהסכמה, בערבות, בהדדיות, בדאגה ואהבה זה לזה. שנפסיק להיות עכברושים שנלחמים זה בזה בכל מקום אפשרי, בתור בסופר, בכבישים, בזירה הפוליטית, בבית. שנחזור להיות אחים. לפחות לנוכח הסכנה הממשית.

סגור לתגובות.