לשבור את הקירות

לשבור את הקירות הוא משפט שנלקח מתוך הכנס הנרחב שעוסק בחינוך בעידן הקורונה, שנערך בסמינר אורנים, בו השתתפו למעלה משישים מומחים בעלי מילה, רגש, ידע ותובנות חינוכיות המתייחסות לעידן "משבר" הקורונה, שגם אני, אמנם קטונתי, בטלה בשישים, מצטרפת, מתרגשת  ומאושרת לומר את "מכל מלמדי השכלתי", "דברי חכמים בנחת נשמעים". 

על קברו של אבי רשומה המילה "מחנך". זה מתקשר, כמובן, למשפט הכי משמעותי בעולם, "חנוך לנער על פי דרכו", משפט אוטופי, כמו הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך". אבא שלי התחיל את דרכו האקדמית כמורה בבית הספר בית חינוך על שם א' ד' גורדון בתל אביב. משם עבר, בגיל ארבעים, להיות מפקח על כל בתי הספר היסודיים באזור הדרום. אני הייתי בת שבע ואנחנו עברנו מתל אביב לאשקלון.

אבי, ילד בן 7, הולך לבד לבית הספר וחוזר הביתה שמח וטוב לב. שלושה חודשים אחרי, פוגש מנהל בית הספר את סבא שלי ושואל בדאגה למצבו של עמנואל, בנו. "האם יש סיכוי  להחלמה, האם כה אנושה מחלתו?". סבי הנדהם, דבר לא אמר, גם כשהביתה חזר, והתבונן היטב בפניו ורודות הלחיים של צעיר בניו. למחרת, עקבה אחותו הגדולה של אבי אחריו וראתה איך במקום לפנות שמאלה פונה הזאטוט ימינה, מצטרף לרועה צאן ערבי, ובעודה ממשיכה בדרך, מסתתרת, ראתה שני קברים קטנים שעליהם היה רשום "פה קבור ספר חשבון" ו- "פה קבור ספר עברית", ומרחוק ראתה את אבי סועד את ליבו יחד עם הרועה, פיתה, שמן זית, בצל וזעתר שהפכו למעדן החביב עליו.

כל ערב, כן, בכל ערב, כשאני, בת השבע, כבר במיטתי בשעה שמונה ושלושים, יודעת שאין מצב שאוכל להירדם, כי אבא שלי מתקשר למפקח המחוז, האחראי, ובנימוס פותח עמו בשיחה. אני מתחילה לספור לאחור ואז ההתפרצות לא מאחרת לבוא: "דוקטור סימון הנכבד, עליך להבין ששיטת הלימוד הנאותה היחידה היא העבודה בקבוצות, בחיבור, ראיה של כל תלמיד, אינדיבידואל, כמכלול של תכונות ייחודיות", וכאן באה הצרחה הנוקבת: "חנוך לנער על פי דרכו, אנחנו צריכים לשבור את הקירות!". הטלפון מתנתק ואני יכולה לישון בשקט. לימים, נבחר לנסוע לחצי שנה לאירופה לדרוש, ללמוד וללמד את השיטה שנקראת עבודה בקבוצות.

בתו היחידה של אבי שנאה את בית הספר שם קיבלה "יחס מיוחד". בנוסף לשעמום המוחלט שנסך עליה המקום, היחס המיוחד היה אנטי פרוטקציה, שלא יגידו שהיא 'הבת של' בנוסף לכל הצרות (גם אני מצאתי דרכים משלי להגיע כמה שיותר פחות למוסד האומלל) והנה, יום בהיר אחד אמרה המורה בגאווה נסתרת: "היום נלמד בקבוצות". הזזנו את הכיסאות. היא עמדה מאחורינו והחלה להרצות, ואני, כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאבי בשמחה, על מנת לעשות לו נחת רוח, סוף סוף, ואמרתי לו: "אבא היום למדנו בקבוצות". "ספרי, ספרי", אמר לי בשמחה. ספרתי ואז אמר באכזבה רבה "זה לא נקרא עבודה בקבוצות". אז מה זה עבודה בקבוצות?  שאלתי. עבודה בקבוצות, אמר, זה "ואהבת לרעך כמוך". אמר ולא יסף. שנים אחרי, פגשתי את הרב לייטמן שדיבר על כוחה של קבוצה, וגם הבוקר, כשהקשבתי למרצים באורנים שדיברו על המשבר בתור ההזדמנות הגדולה לשנות את שיטות הלימוד הישנות על מנת להיות כשרים  ו"לחנוך לנער על פי דרכו". 

סגור לתגובות.